המשפחה

דברים ביום השבעה – לילך

אילי, יקר שלנו,

מה נשאר לנו, אם לא לכתוב אליך או עליך, להשמיע קצת מכל ההמון ששמענו ובלענו, מהסובבים אותנו כאן, שבעה ימים.
שבעה ימים שהם עולם ומלואו.
שבעה ימים שאמא אמרה שלא רצתה שייגמרו.
עם ישראל צועד עלינו, מדבר ומספר לנו, ואיתנו, ובוכה איתנו.
ואתה, לא נכנסת, לא הערת אותנו מן הזוועה, לא זכינו לראות שוב חיוך קטן עם איזה משפט ציני. רק שלחת אלינו את כל מוקיריך, את כל חבריך. חיילים ומפקדים, מכל הדרגות, יושבים פה איתנו שעות. "מה, הפסיקו לעבוד בצבא?" – אמא שואלת.
והם, עם סיפורים אמיתיים של רגעים כל כך רבים וטובים. אמרתי, "הילד, האח הקטן שלי", אמרו פה, "העולל, הצעיר", אבל הרי, כבר מזמן לא כזה היית!
הסיפורים עליך מכל הכיוונים, והתמונה הושלמה. בחור שקט ורציני, כל כך בוגר, שלם ומלא, מין זן שלא מוצאים עוד, חבר אמיתי, דבק במטרה, חושב, מעמיק בכל דבר, מה שכאן בבית כל כך ברור וטבעי, אך יישמת זאת בכל מקום, אי שם בבה"ד 1. דיון שאתה הכנת, לא שוכחים.
איילי, שמעוני בשבילם,
עם הזיק, הניצוץ בעיניים, כמו שאמר נוימן המ"פ, מן זן מיוחד אתם, פשוט קצת מטורפים ולכן יכולים לרצות להיות בתופת הזאת. למרות שכבר 5 שנים אנחנו חצויים, כנראה שאתה התבגרת, התמלאת כולך בתוכן ובערכים. רק גאווה הבאת לאמא, הבן של עוזי, הקטן, שבעצם כל כך גדול וענק.
נקטפת, לקחו אותך מאיתנו, ולנו, זו היתה רק התחלה.
התחלה של בגרות, התחלה של הדרך שלך כאשר ההמשך והכיוון, כל כך ברור, הכל. ומה ברור עכשיו ?
עכשיו הכל שבור, סדוק, עצוב.
אחייניך היקרים מצליחים להעלות חיוך על פנינו, אך, גם להם תחסר, הדוד הצעיר, השמח, עם השקט שלך.
כן, אילי, אנחנו חייבים להבטיח לך שנשמור על אמא, כי הרי זו היית משימתך. נשתדל לא לאכזב אותך ונקווה, שנמצא כוחות, כמו שלך היו. נתחזק מהסיפורים עליך ומכל חבריך ומפקדיך שפשוט אהבו אותך. נדאג שלמרות הצניעות שלך, כולם יידעו מי היית.
תחבק חזק את אבא מכולנו, והרבה מאמא,
ואנחנו פה, עדיין מחבקים אותך.
אוהבים, מתגעגעים ולא שוכחים,
ומנסים, בשבילך אילי, להיות חזקים.
לילך

הוקרא ביום השלושים

אילי שלנו, האח הקטן שלי,

זוכרת אני את היום והמקום, פה בחוץ, בו סיפר לי אבא, כי אמא בהריון, ואתה עוד מעט תגיע ויהיה לי תינוק.
גדלת בבית מאושר, מלא תוכן ושמחה, אמא ואבא תוססים ופעילים, לומדים ועובדים, אוהבים וחברים.
אנחנו גדלים, אך אתה נשאר הקטן, בן הזקונים של אמא ואבא, "ילושקה" שלהם. גדלת, התבגרת, כולנו יצאנו מהבית, וביום בהיר, השמחה והאושר נעלמו ונלקחו מהבית הזה. אבא נלקח מאיתנו וממך בגיל הנעורים. שנים בהן כל כך נקשרת אליו והערצת אותו, ופתאום, אתה עם אמא, חושב שהכל מונח על הכתפיים שלך, אתה צריך להמשיך במקומו ובדרכו, והעיקר, לשמור על אמא.
אבל לא. לא יכולנו אז, ולא נוכל היום.
40 יום עברו, 40 יום שהיו רק שלך ועליך. כל דקה וכל שעה, מי בלב ומי בפה. ובתוכם, יום אחד ומיוחד, היום שלך, אילי. יום ההולדת שלך, ה- 12 באוקטובר. 22 שנה, ואנחנו זוכרים, אך הפעם, כבר לא חוגגים.
40 יום של אחרי, אחרי הרגע הנורא, כאשר מנסים לשחזר ולהיזכר בכל שניה של לפני…
התמונות עוברות, ואתה, עם חיוך קטן, שקט, רציני, שיער ארוך, תלתלים זהובים וטיולים בתקופת הנעורים. התקצצת, התגייסת לצבא, הכל במלוא המרץ. כמו שאומרים פה רבים, רצינות בכל דבר בו תביע דעתך. לוקח ללב, מרים את הקול בשעת ויכוח, לא מוותר, אך הכל מהנשמה, כל כך אמיתי ודבק במטרה, והכל חשוב וצריך להתבצע על הצד הטוב ביותר. קורס קצינים, הכל היה לך כל כך ברור שכך צריך לעשות, ולא רק את החובה, אלא תמיד יותר.
בה"ד 1 כחניך וצוער, אך לאחר מכן בה"ד 1 כמדריך, מפקד. חינוך החיילים בדמך עובר, למופת, ליושר, לאמינות, למילוי המשימה על הצד הטוב ביותר. אך גם זה לא מספיק. שם בלבנון, זה הקו הראשון, ושם צריך להיות.
התווכחנו, שאלנו למה? אך אתה, בטוח בבחירתך.
זהו, עכשיו זה נגמר, לא נשכנע אותך ולא נתווכח, ואתה, כמו בתמונה, מאושר, מחייך, בתוך הטנק וגם עליו, והעיקר בשבילך, שלם עם מעשיך.
אילי, היית גאה באמא,
איך ביתנו הפך לבית פתוח בפני כל חבריך, מפקדיך, חייליך. ימים שלמים יושבים אצל אמא, ופה הערב, יושבים וזוכרים, מקריאים ומספרים.
עכשיו צריך רק לזכור.
האח הקטן, איש גדול וענק, שתישאר תמיד הדוד הצעיר, חסון, מחייך אך רציני, מלא מרץ, שלם עם מעשיך ודרכך.
נכאב, נבכה, נזכור ולא נשכח, נאהב ונתגעגע, אילי שלנו.

לילך